במקרים רבים פונים אנשים ששמעו על רעיון הגמ"ח בשלב מאוחר מידי, עבור ילדיהם שמעל גיל 3, בשעה שעל פי תוכנית הגמ"ח כבר אין להם אפשרות להצטרף, ושומעים בצער רב שאיחרו את המועד ולא יוכלו לצרף את ילדיהם לתוכניות הגמ"ח.

מובן שדברים אלו אמורים כלפי מי שבאמת פרק מעליו כל חשבון כלכלי ואין לו בעולמו אלא עול תורה. ולא כל אחד רשאי ליטול עטרה זו לעצמו, כפי שדקדק מרן החפץ חיים (שמירת הלשון ח"א שער התורה פ"ג) ממה שאמרו 'המקבל עליו עול תורה', ולא אמרו סתם 'כל הלומד תורה',

העצה של ההפרדה בין התורם ללוה מועילה רק בגמ"ח המבוסס על תרומות ולא בפקדונות, ומשום שפיקדון לגמ"ח הוא בעצם הלוואה גמורה שהרי המעות ניתנו להוצאה, ואם אדם מלווה לגמ"ח כדי שבזכות זה הגמ"ח יתן הלוואה לבנו או לכל אדם אחר זו ריבית גמורה.

ההיתר העיקרי שעליו מסתמכים בגמ"ח המרכזי הוא שהריבית ניתנת לגמ"ח על ידי צד שלישי ולא על ידי הלווה בעצמו. יסוד ההיתר מפורש בגמרא (ב"מ סט:), "אמר רבא שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ד' זוזי ואוזפיה לפלניא, לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלווה למלווה", ודין זה נפסק ברמב"ם (פ"ה ממלווה הי"ד) ובש"ע (סי' ק"ס סי"ג).

אם נשאל אדם מהרחוב מהי הסיבה המשמעותית שגרמה למאות אלפי משפחות להיות שותפים בגמ"ח המרכזי, מן הסתם תשובתו הראשונה תהיה 'הגמ"ח הוא תוכנית החיסכון הטובה ביותר, הנוחה ביותר, והאמינה ביותר', כשמשקל נכבד ישנו על התוצאה המסייעת לנישואי הילדים.

בשנת תשס"ג נפל דבר בישראל, הוקם "הגמ"ח המרכזי"; המפעל העצום, שבמשך שנות קיומו עשרות אלפי חתנים וכלות עמדו בעזרתו תחת החופה, ואשר יצר מהפכה בכלכלת נישואי הילדים בציבור החרדי, והביא בשורה של ממש לבתים רבים בישראל שנבנו מכוחו.