כשההורים משלמים את התחייבותם ע"י שנותנים לזוג מידי חודש סכום התואם לפרעון לגמ"ח, האם יש בכך חשש ריבית?
דיון שעלה בגמ"ח, דלכאורה יש חשש ריבית בין ההורים לילדים במקרה המצוי בו ההורים מתחייבים איזה סכום לנישואי הילדים, ולאחר מכן הבן מקבל הלוואה מהגמ"ח ומשתמש בה לצרכי נישואיו על חשבון ההתחייבות של אביו, והאב מקיים את התחייבותו בכך שמידי חודש נותן לבן את הסכום הדרוש לפירעון ההלוואה.
דרך משל, האב התחייב 320,000 ₪ ובמקום לתת סכום זה לבן הוא תורם לגמ"ח והבן מקבל הלוואה של 320,000 ₪ מהגמ"ח והאב מקיים את התחייבותו בכך שנותן לבן מידי חודש את הסכום הנצרך לו לפירעון שמצטרף בסך הכל ל-320,000 ₪ שזהו הסכום שהתחייב.
גדרה של התחייבות לכספי נישואין
והנה מצד הדין האב חייב לתת את הסכום שהתחייב מיד עם הנישואין [כמובן זה תלוי בטיב ההתחייבות וההסכם בין המחותנים, ונידון דידן הוא בהתחייבות סתמית שמתפרשת בסתמא שתינתן בתקופת הנישואין], וכאשר הבן מקבל הלוואה במאה תשלומים מהגמ"ח ובזכות זה הוא פורס לאביו את התחייבותו למאה תשלומים, הרי זה נחשב שהבן מלווה לאביו [כדקי"ל בסי' קס"ו סעי' ב' ובש"ך ס"ק ח' דהרווחת זמן נחשבת הלוואה], וזה בזכות שאביו דאג לו להלוואה מהגמ"ח, והוי כהלוני ואלוך דלדעת כמה פוסקים (עי' שו"ע יו"ד קס סעי' ט ברמ"א) אסור משום ריבית.
ויש להדגיש כי שאלה זו קיימת רק כאשר את הסכום שההורים הבטיחו לתת הם התחייבו בצורה מחייבת, דלפעמים ההורים אינם מתחייבים ממש אלא מבטיחים שישתדלו לתת סכום מסויים, וכה"ג אין כאן חוב ממון ולא שייך לדון שפריסת התשלומים תחשב הלוואה, אבל כאשר ההורים התחייבו לתת סכום מסויים בצורה מחייבת אז פריסת התשלומים נידונת כהלוואה ובזה קיימת ההערה דהוי כהלוני ואלוך.
כמו כן לפעמים הבן נותן את סכום ההלוואה שקיבל מהגמ"ח לאביו והאב פורע לו מידי חודש בהתאם לפרעון החודשי שהוא פורע לגמ"ח, ונמצא שהוא מלוה לאביו בזכות שאביו סידר לו הלוואה והוי כמו הלוני ואלוך.
והנה חשש הריבית כאן איננו עם הגמ"ח אלא בין ההורים לילדים, ואפשר כמובן לעשות הית"ע מותאם ביניהם כדי לצאת מחשש ריבית, אך כפי שיבואר נראה דע"פ רוב אין כאן חשש ריבית כלל וכדלהלן.
בירור אם יש כאן קציצת ריבית בין ההורים לילדים
ראשית דבר יש לדון בזה מצד מציאות הדברים, דנראה דברובא דרובא של המקרים, מה שהבן פורס לאביו את מה שהתחייב עבורו בשידוכים אין זה בתמורה לכך שהאב סידר לו הלוואה, אלא הבן מצד עצמו אינו רוצה להכביד על אביו ואדרבה רוצה להקל עליו מעול ההתחייבויות של הנישואין, רק שהוא זקוק למעות שהתחייבו לו לצורך נישואיו, וברגע שהאב דאג לו למעות באופן אחר שוב אין לו ענין לדחוק באביו לפרוע מיד, ואדרבה טפי ניחא ליה שהאב יפרע לו מידי חודש את הסכום הנצרך לפרעון. ונמצא שהלוואתו לאביו אינה כתמורה לכך שהאב סידר לו הלוואה רק ההלוואה שהאב סידר לו מאפשרת לו מה שהוא רוצה ממילא להלוות לאביו.
ובמקרה שהבן מלוה לאביו את סכום ההלוואה שקיבל מהגמ"ח או חלקו, והדבר הוסכם מראש בין האב לבן שהאב יבקש הלוואה עבור הבן וכנגד זה הבן ילוה לו את הסכום, או יפרוס לו את התחייבותו כנגד סכום ההלוואה, א"כ נמצא שמלכתחילה אין לבן שום תועלת מהלוואה זו שממילא עוברת לאביו, ולא שייך לומר שהלוואתו לאביו היא בתמורה להלוואה שאביו סידר לו, ואדרבה עצם מה שהבן לוקח את ההלוואה במקרה כזה, זו טובה שהוא עושה עם אביו שמסכים להתחייב כלפי הגמ"ח בפרעון ההלוואה כאשר למעשה אינה מיועדת עבורו אלא עבור אביו, וסברא זו שמעתי מהגאון ר' שלום יוסף גלבר.
ואילו במקרה שמלכתחילה האב באמת מבקש הלוואה בשביל הבן ולא הותנה עם הבן שילוה את הסכום לאב, רק שלאחר מעשה מבקש האב מהבן שילוה לו את הסכום שקיבל מהגמ"ח, א"כ אין כאן קציצת ריבית ולדעת הרמ"א (ק"ס ס"ו) אם לא פירשו ביניהם את הדבר מראש ליכא אפילו ריבית מוקדמת, ואפילו פירשו ביניהם אך לא בצורה מחייבת, דהוי בכלל ריבית מוקדמת הא כבר פסק הגר"ז (ריבית ס"ו) דבהלוני ואלוך יש להקל אם לא קצצו את הדבר מראש.
האם התחייבות ההורים היא לתת מיד את הסכום שהתחייבו
עוד נראה שההתחייבות של ההורים מראש אינה בדווקא לתת את כל הסכום שהתחייבו מיד, אלא לדאוג שיהיה לזוג סכום זה לצרכי נישואיהם בכל דרך שהיא, ואם הצליחו לדאוג שיהיה לזוג סכום זה ע"י הלוואת הגמ"ח, והם יעזרו לזוג מידי חודש עם החזר הפרעון ובדרך זו יקיימו את התחייבותם, זו זכותם של ההורים לקיים את התחייבותם באופן זה ואין כאן גדר הלוואה והארכת זמן.
ואדרבה נראה שכהיום שרבים מאוד מציבור השותומ"צ נעזרים בגמ"ח המרכזי לצרכי נישואים, והדברים ידועים ומפורסמים לכל, אזי אם המחותנים למשל יטענו שאינם רוצים שהזוג יקח הלוואה מהגמ"ח אלא תובעים שההורים יתנו את כל התחייבותם מיד מכספם שלהם, וההורים יטענו כנגדם שמלכתחילה כשהתחייבו סמכו על הלוואת הגמ"ח המרכזי, טענתם טענה שהתחייבותם מראש היתה על סמך הלוואת הגמ"ח וכפי כללי הגמ"ח שמלווים לזוג דוקא ואי אפשר לתובעם לתת מיד משלהם [וכמו שידוע לכולם שכשההורים מתחייבים סכום עבור הדירה אין הכוונה שיתנו סכום זה משלהם מיד, אלא הכוונה שהזוג יקחו משכנתא וההורים יעזרו להם בפרעון החודשי], וממילא אין כאן הלוואה והארכת זמן של הזוג להורים אלא כך היא עיקר התחייבותם של ההורים מעיקרא, ודמיא לדין נדוניית חתנים המבואר ברמ"א קע"ו סעי' ו.
מה שיש לדון ע"פ סברת הדבר אברהם באלוני ואלוך
ולבר מכל זאת יש לדון בעיקר השאלה ע"פ מה שיסד לן הדבר אברהם (ח"ג סי' כב אות ה' ד"ה ובנוגע) דאיסור הלוני ואלוך שייך כאשר ב' ההלוואות אינם באותו זמן, אלא הלוני עכשיו ואני אלוך פעם אחרת, דאז יש למלוה הנאה שכשהוא יצטרך למעות יקבל הלוואה מהלוה. אבל אם ב' ההלוואות הם באותו זמן ממש, כגון הלוני עכשיו מנה לשנה ואני אלוך עכשיו מנה לשנה, אין שייך כאן ריבית כלל דליכא הנאה למלוה שהרי אילו לא היה מלוה היה בידו אותו סכום ובאותו זמן ממש [והרחבנו בזה בספר סדר הלואה סימן כז].
ומעתה בנידון דידן שהבן הוא המלוה (בפריסת התשלומין או שמלוה לו ממש) והאב הוא הלוה, וכנגד ההלוואה שהבן מלוה לאביו דואג לו האב להלוואה תואמת מהגמ"ח, הנה באמת אין לבן כל הנאה מכח הלוואה זו, שהרי אילו לא היה מלוה לאביו ולא היה מקבל את ההלוואה הנגדית היה מקבל מאביו את אותו סכום (של ההלוואה שקיבל מהגמ"ח) ובאותו זמן, ואדרבה היה מקבל זאת בנתינה גמורה ולא בהלוואה הכרוכה בטורח הפרעון כמו עכשיו, ונמצא א"כ שאין לו כל רווחה ותועלת מהלוואה זו יותר ממה שהיה לו אילו לא היה מלוה ואין כאן רבית כלל.
וא"ת שאני הכא שיש תועלת ורווח לבן – המלוה, שע"י מה שמלוה לאביו יכול האב לקיים את התחייבותו, ואילולא היה מלוה לו יתכן שלא היה האב יכול לקיים את התחייבותו, זה אינו דאם הבן חושש שהאב לא יקיים את התחייבותו ובשל כך מלוהו כדי שיוכל לקיים את התחייבותו, א"כ נמצא שהבן מלוה לתועלת עצמו ולא לתועלת האב (הלוה), והלוואה זו אינה בשכר שהאב דאג לו להלוואה מהגמ"ח וליכא ריבית כלל.
מדוע התרומה של האב לגמ"ח לא נחשבת כריבית שנותן לצורך בנו המלוה
אך העירוני, דנידון דידן גרע מהא דהדבר אברהם, דבשלמא כששנים מלוים זה לזה אותו סכום ובאותו זמן אף אחד מהם לא מרויח ואף אחד לא מפסיד מעיסקא זו וליכא נשך ולא תרבית, משא"כ הכא אמנם המלוה (הבן) לא מרויח מכח ההלוואה שהלוה לאביו יותר ממה שהיה לו אילו לא היה מלוה וכמו שנתבאר, אבל האב הלוה הרי מפסיד בשביל הלוואה זו, שהרי הוא משלם לגמ"ח סכום כסף בשביל הלוואה זו שילוו לבן, וכל זה כדי שהבן ילוה לו ונמצא שיש ללוה (האב) נשך בשביל הלוואה זו.
אמנם הנה ע"פ רוב האב תורם לגמ"ח זה זמן רב לפני שהבן מגיע לגיל הנישואין, ובודאי לא סוכם עם הבן שילוה לאב בעבור זה שהאב תורם עבורו, וא"כ תרומתו של האב הוי לכל היותר כריבית מוקדמת באינו מפרש דלדעת הרמ"א מותר.
אבל בלא"ה נראה דאין בתרומת האב משום ריבית כלל, דבגדר ריבית לא אכפת לן מה שהלוה הוציא כדי להשיג את ההנאה שנתן למלוה, אלא הריבית היא מה שלמעשה קיבל המלוה מהלוה (הגע בעצמך אדם שהוציא אלף דינרים כדי להשיג איזה חפץ השוה מאה דינרים ונתנו למלוה בתורת ריבית, וכי נאמר שהריבית היא אלף דינרים, הלא פשוט שאין כאן ריבית אלא במאה דינרים שזה מה שהמלוה קיבל מהלוה, ולא אכפת לנו כמה עלה ללוה להשיג את הרבית), והכא לא קיבל אלא הנאת הלוואה, ואי מצד מה שהאב נתן תרומה לגמ"ח לצורך זה, הרי סכום התרומה לא היתה לבן דהוא לא זכה בה ולא נהנה ממנה, רק האב הוא שקיבל זכות בקשת הלוואה מכח תרומתו, ומה שהבן קיבל מהאב אינו אלא הנאת הלוואה דזה לא הוי הנאה אצלו וליכא רבית וכמו שנתבאר.
[ולא דמי לטרשא דרב פפא (ב"מ סה: דא"ל רב ששת מאי חזית דאזלת בתר דידך זיל בתר דידהו) דהתם עכ"פ את מה שהלוה הוציא קיבל המלוה (רב פפא) רק שטוען שאין לו הנאה בכך דיכל להשיג רווח זה באופן אחר, ולזה אמרינן דסו"ס הלוה מצידו הפסיד בשביל הרווחת הזמן ונתן למלוה והוי רבית, אכל הכא את הממון שהוציא האב לא קיבל הבן אלא הגמ"ח, והאב לנפשיה הוציא כדי לזכות בזכות בקשת הלוואה ולא אכפת לן כמה עלה לו להשיג זכות זו, והבן אין לו מהאב אלא הנאת הלוואה דלא הוי הנאה אצלו להחליף הלוואה בהלוואה, וליכא נשך ולא תרבית].
וזה ודאי אין לומר דכשהאב ביקש הלוואה עבור בנו יש לו נשך בכך שהפסיד את זכותו לקבל הלוואה, דסו"ס הזכות לקבל הלוואה אינה שוה יותר מעצם ההלוואה, והוי כמחליף הלוואה בעד הלוואה באותו סכום ובאותו זמן דלא הוי ריבית וכדברי הדבר אברהם.
ומה גם שבנוגע לגמ"ח המרכזי הרי בלא"ה אין לאב יכולת כלל לקבל את ההלוואה בעצמו, דמחמת חשש ריבית הגמ"ח אינו מלוה לתורם אלא ללוה, וכל עיקר זכותו של האב היא רק לבקש הלוואה עבור בנו, וא"כ כשהוא מבקש עבור הבן אין זה נחשב שהפסיד את זכותו אלא אדרבה זו כל עיקר זכותו ואין כאן כל נשך.
