על שלשה יסודות הגמ"ח עומד: א: ריבית שאינה מִלֹוֶה למַלְוֶה. ב: התרומה ניתנת לפני ההלוואה ואינה מותנית בהלוואה. ג: כספי צדקה. במאמר זה נבאר יסודות אלו בקצרה.
א. ריבית שאינה מִלֹוֶה למַלְוֶה
ההיתר העיקרי שעליו מסתמכים בגמ"ח המרכזי הוא שהריבית ניתנת לגמ"ח על ידי צד שלישי ולא על ידי הלווה בעצמו. יסוד ההיתר מפורש בגמרא (ב"מ סט:), "אמר רבא שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ד' זוזי ואוזפיה לפלניא, לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלווה למלווה", ודין זה נפסק ברמב"ם (פ"ה ממלווה הי"ד) ובש"ע (סי' ק"ס סי"ג).
ולכן כאשר ההורים נותנים את התרומה לגמ"ח והבן הוא שמקבל את ההלוואה, הרי הריבית אינה באה מן הלווה למלווה מפני שהלווה הוא הבן והוא לא נתן לגמ"ח מאומה תמורת ההלוואה, ואילו ההורים אמנם נתנו אבל הם לא לווים.
ואם כי בוודאי יש הנאה להורים מכך שבנם מקבל את ההלוואה, שהרי ההורים נהנים בתועלת של בניהם, ובפרט כשזה מוריד מההורים מעול הוצאות הנישואין, עם זאת כיון שבפועל הלווה הוא הבן ואילו התרומה לא הגיעה מהבן אלא מההורים, אין כאן ריבית מלווה למלווה והדבר מותר לכתחילה.
ב. ריבית מוקדמת – ובלי התחייבות
כתוספת להיתר הנזכר משתמש הגמ"ח בסמך נוסף להקל, והוא שהתרומה כולה ניתנת לפני ההלוואה, ואז גם אם יהיה איזה חשש ריבית לא תהיה זאת ריבית קצוצה האסורה מהתורה אלא ריבית מוקדמת האסורה מדרבנן, וזה על פי מה שאמרו בגמרא (ב"מ סב:) שריבית מוקדמת אין בה איסור תורה אלא איסור דרבנן.
אלא שבזה יש תנאי נוסף, והוא משום שכתבו גדולי הפוסקים (רע"א גליון הש"ע יו"ד ק"ס וחו"ד ושער דעה שם), שהקולא בריבית מוקדמת היא רק באופן שהלווה לא התנה את נתינת הריבית בהלוואה אלא נתן מתנה גמורה למלווה בתורת שוחד כדי שיתפייס אח"כ להלוות לו, אבל אם הלווה התנה את הריבית בהלוואה באופן שאם לבסוף המלווה לא ילווהו יצטרך להחזיר לו את הריבית, א"כ הריבית אינה נחלטת למלווה אלא בשעת ההלוואה ושוב אין זו ריבית מוקדמת אלא ריבית קצוצה בשעת הלוואה, ואסורה מדאורייתא.
לכן בגמ"ח המרכזי מותנה מראש עם כל התורמים, שהתרומה ניתנת כתרומה גמורה לכל דבר, ואין לגמ"ח כל התחייבות הלכתית או להבדיל ע"פ חוקי המדינה לתת את ההלוואה, וכן לא להחזיר את התרומה במידה וההלוואה לא תינתן, ואף שהגמ"ח עושה כמובן את כל המאמצים לעמוד בתכנית, אבל אין כאן מחוייבות [ומטעם זה גם התירו גדולי פוסקי הדור לתרום לגמ"ח ממעשר כספים], וממילא חוזרת התרומה להיות כריבית מוקדמת שאינה אסורה אלא מדרבנן.
כמובן שגם ריבית דרבנן הוא איסור חמור מאוד וחביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה וח"ו להקל באיסור דרבנן, ומשום כך לא סומכים על קולא זו של ריבית מוקדמת אלא בצירוף הסברות הנוספות שנזכרו להיתר, אך מכל מקום פרט זה חשוב מאוד, שבכל מצב אם יתעורר איזה חשש, לא יהיה בו נידון של ריבית קצוצה אלא ריבית דרבנן, היות ויש לזה כמה השלכות משמעותיות מאוד לכמה דברים שבריבית קצוצה מחמירים בהם יותר מבריבית דרבנן.
ג. כספי מצוה
סיבה נוספת להקל היא מכוח ההלכה שנפסקה בשו"ע (יו"ד ק"ס סעיף י"ח): "כל ריבית דרבנן מותר במעות של יתומים או של הקדש עניים או תלמוד תורה או צורך בית הכנסת", ומוסיף הרמ"א: "וכן נוהגין להקל, אע"ג דיש מחמירין דאינו מותר רק בבית דין".
נמצא לפי פסק השו"ע והרמ"א, שריבית דרבנן מותרת בכספי צדקה, וטעם דין זה כיון שרבנן לא רצו למנוע מכספי יתומים או שאר כספי צדקה להרוויח בריבית שאינה אסורה מהתורה, ולכן כל האיסורים שהוסיפו חכמים בריבית לא גזרו אותם אלא על סתם בני אדם אבל לא על יתומים או שאר כספי צדקה.
ומעתה, היות וכספי הגמ"ח מוגדרים ככספי צדקה מפני שאין בהם מטרת רווח פרטית אלא רק לעשות צדקה וחסד ע"י מתן הלוואות, וכיון שנתבאר לעיל שהתרומה לגמ"ח ניתנת כריבית מוקדמת שאין בה איסור תורה אלא דרבנן, ממילא בכספי צדקה לא גזרו רבנן.
ואכן ישנם קרנות גמ"ח חשובים שסומכים על היתר זה בלבד ונותנים הלוואות לתורמי הגמ"ח בעצמם, וכפי שהתבאר יש להם על מה שיסמוכו, ויש רבנים מובהקים המקילים בזה.
ברם, מחמת חששות שונים שמפני הצורך לקצר אין המקום לפרטם כאן, הגמ"ח אינו סומך על היתר זה בלבד, אלא רק בצירוף ההיתר העיקרי האמור לעיל (אות א), והוא שההלוואה אינה ניתנת להורים התורמים אלא לבן, ואז זו ריבית שאינה מלווה למלווה שהיא מותרת לכתחילה.
לרווחא דמילתא – היתר עיסקא
יש להוסיף, שעל פי הוראת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, לרווחא דמילתא וכדי להינצל מתקלות שונות העלולות להיווצר מבלי משים, משתמש הגמ"ח גם בהיתר עיסקא מהודר, וכל התקשרות כספית עם הגמ"ח היא על דעת כן.
