האם המענק הוא 'החזר' של התרומה, מה שהופך את התרומה ל'הלוואה' ונכנס לחשש "הלוני ואלוך"? במאמר הבא נפרוש את הצדדים השונים ונבאר מדוע במקרה דידן הדבר מותר לכתחילה ואיך על פי זה מותר להצטרף לגמ"ח ממעשר כספים לכתחילה.
הנוהג בגמ"ח המרכזי הוא, שלקראת סיום פרעון ההלוואה מקבל התורם מהגמ"ח מענק, ומענק זה ניתן או לתורם בעצמו או ללווה על פי בקשתו של התורם.
וצריך להבין מדוע אין במענק זה שאלה של ריבית, מפני שסכום המענק שהתורם מקבל מהגמ"ח יש לדונו כמו החזר הלוואה שהוא מלווה לגמ"ח, כיון שמתחילה התורם נותן סכום זה על דעת שיחזור אליו אח"כ, והוי כמו כל מעות שאדם נותן לחבירו על דעת שיחזירנו לו לאחר זמן דהוי הלוואה, ואף אם הגמ"ח נותן את המענק ללווה ולא לתורם, הרי זה כמו שניתן לתורם בעצמו כיון שניתן ללווה ע"פ בקשתו ומכוח זכותו של התורם, והוי כתן מנה לפלוני דמדין ערב נחשב כמו שניתן לו בעצמו כמבואר בקידושין (ז.).
הדבר תלוי אם המענק הוא החזר התרומה או מתנה חדשה ללא התחייבות
ואם אכן נחשיב את חלק התרומה שכנגד סכום המענק כהלוואה, נמצא שהגמ"ח נותן הלוואה לבנו של התורם כנגד ההלוואה שהתורם נתן לגמ"ח, ויש בזה איסור הלוני ואלוך [וכיון שסכום ההלוואה שהגמ"ח נותן גבוה יותר יהיה הדבר אסור לכו"ע מדאורייתא וכמו שכתב החכמת אדם (קלב)].
ואע"פ שהמלווה לגמ"ח הוא האבא ואילו את ההלוואה הגמ"ח נותן לבן, וא"כ לכאורה הוי ריבית שאינה מלווה למלווה שמותרת, זה אינו דההיתר דריבית שאינה מלווה למלווה מהני רק לגבי מה שניתן בתורת תרומה כדי שיתנו הלוואה לאחר, אבל לגבי מה שניתן בתורת הלוואה כדי שיתנו הלוואה לאחר לא שייך ההיתר דריבית שאינה מלווה למלווה, דסוף סוף הגמ"ח נותן הלוואה למישהו ע"פ דרישתו של המלווה, והוי כאומר אלוך בתנאי שתתן מנה לפלוני דהוי ריבית קצוצה, דמדין ערב חשבינן כמו שנתן למלווה בעצמו כמבואר בשו"ע (קס סעי' יד).
אמנם כל זה היה נכון, אילו הגמ"ח היה מתחייב לתת את המענק, דאז הסכום שהתורם נותן כנגד המענק היה נחשב כהלוואה ויש בו איסור ריבית, אלא שלאמיתו של דבר הגמ"ח איננו מתחייב כלל לתת את המענק, אלא נותן את זה בתורת מתנה בעלמא ורק למי שמבקש ונמצא ראוי לקבל, ולכן אין לראות את סכום המענק כהלוואה אלא כל סכום התרומה שנותן התורם היא תרומה גמורה, והמענק איננו החזר הלוואה אלא מתנה בעלמא ושוב לא שייך כאן איסור ריבית.
הסיבה שניתן להצטרף לגמ"ח ממעשר כספים
והנפק"מ בזה מלבד לענין ריבית גם לגבי מעשר כספים, היינו שמחד גיסא התורם רשאי ליתן את כל סכום התרומה מכספי מעשר, ולא אמרינן שכנגד סכום המענק אין זה תרומה אלא הלוואה, אלא הכל תרומה גמורה שאין כל התחייבות להחזירה וממילא אפשר ליתנה ממעשר כספים. ואדרבא, משום שהמענק אינו החזר אלא מתנה חדשה מהגמ"ח לתורם, משום כך גם על קבלת המענק על התורם להפריש מעשר כספים, כיון שאין זה החזר הלוואה אלא מתנה בעלמא וחייבים להפריש מזה מעשר כספים כמו מכל מתנה.
ההבדל בין אומר ועושה בריבית עצמה לבין נתינת תוקף להלוואה
ויש שהעירו בזה לדברי הריטב"א (ב"מ ס"ה ע"ב ד"ה משכן ובמחנ"א רבית י"ח) שאומר ועושה בריבית הוי כריבית קצוצה, והיינו שאם הלווה אומר למלווה שיתן לו איזה ריבית, אע"פ שאינו מתחייב לו על כך בהתחייבות גמורה על פי דין ואינו יכול לתובעו על כך בבי"ד, מכל מקום גם זה נחשב כריבית קצוצה, ולפי"ז כאן גם נהי שהגמ"ח אינו מתחייב לתת את המענק, אבל סוף סוף מדובר על כך שיקבלו מענק וגם למעשה רגילים ליתן, והוי כאומר ועושה שלפי הריטב"א אסור.
אבל באמת אין דמיון כלל בין הדברים וחידושו של הריטב"א אין לו שייכות לענייננו כלל, דדברי הריטב"א נאמרו כאשר יש הלוואה גמורה רק שהריבית לא נקצצה בצורה מחייבת אלא בתורת הבטחה בעלמא, ובזה חידש הריטב"א דגם הבטחה שאינה מחייבת נחשבת לריבית מהתורה, אבל בנידון דידן אין אנו דנין מצד הריבית אלא מצד גוף ההלוואה, דמה שאין מתחייבים לתת את המענק אין זה קולא באיסור ריבית אלא המשמעות של זה היא שאין כאן הלוואה כלל, דמהות הלוואה היא שהמקבל חייב לפרוע מה שקיבל, אבל כאשר המקבל אינו חייב לפרוע מה שקיבל אין זה בגדר הלוואה כלל, וגם אם אומר שיתן, כל שאינו חייב בזה ע"פ דין לא מקרי הלוואה וממילא לא שייך בו איסור ריבית כלל.
הוכחה מדברי המרדכי שאין בכך משום הערמת ריבית
ומקור נאמן לזה מדברי המרדכי שהביא הב"י (קע"ז יג ונפסק גם בשו"ע שם וברמ"א קס"ו סעי' ג') שאסר על בחור ליתן מעות בהלוואה כדי שהלווה יתן לו ללמוד עם בנו בשכר (עי"ש כל הענין) וסיים "אא"כ הוא שנתן לו הקרן במתנה גמורה שאם תרצה לעכבו הרשות בידך כי ההיא גוונא מותר", וכתב על זה הב"י "כלומר וקא משמע לן דאע"ג דמחזי כי הערמה שודאי לא יעכב בעה"ב מעותיו אפילו הכי שרי", הרי מבואר דכל שאין מחוייבות להחזיר את הקרן אע"פ שמובן ביניהם שודאי מתכוין להחזיר אין זה נחשב הלוואה וליכא איסור ריבית, ואף לא הערמת ריבית, דאיסור הערמת ריבית שייך כאשר יש הלוואה ברורה והערמה היא בריבית, אבל בעצם ההלוואה לא שייך הערמה, דכיון דלא הוי הלוואה ליכא איסור ריבית [ועי"ש עוד בב"י שאין להקל באופנים אחרים של הערמה אלא רק באופן זה, ונראה הטעם כמש"כ דכשיש הלוואה גמורה אסור להערים בריבית, אבל כאן שמצד הדין לא הוי הלוואה כלל לא אסרו הערמה].
ומעתה נידון דידן דומה ממש לדברי המרדכי הללו, דהתרומה ניתנת בפירוש בלי התחייבות להחזר ולמענק, ולכן אע"פ שרגילים לתת את המענק ומדברים על זה מראש, מ"מ אין זה נחשב להלוואה ולא שייך בו איסור ריבית.
