אדם רצה להזמין אורח לשבת. אך ברגע האחרון, שכנו הקדים אותו והזמין לפניו את האורח. אותו אדם נשאר בלי אורחים לשבת והיו בני ביתו עצובים מאד, כיוון שאהבו את האורחים. אמר להם אותו אדם: וכי כל רצוני הוא שיהא לאורח כל צרכיו וסעודת שבת, ומה אכפת לי אם מקבל זאת ממני או מזולתי?
"הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך – כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלוקיך" (מיכה ו ח).
בכל המצוות כתוב שצריכים לאהוב את ה' ולעשות את המצווה, אך לא כתוב שצריכים לאהוב את המצווה עצמה.
וברור שצריך לאהוב כל מצווה אבל התורה לא מדגישה את זה, ורק במצוות חסד נאמר 'אהבת חסד' – המצוה היא לאהוב את החסד!
והדבר טעון ביאור, במה התייחד חסד שיש בו עניין של אהבה, מדוע צריכים לאהוב את החסד?
יש בזה הרגש עמוק, דבר נפלא עד מאד: שאם אדם לא אוהב את החסד, הרי בעצם הוא לא "בעל חסד", שהרי כל רעיון החסד הוא לא עצם המעשה והפעולה, אלא התוצאה של טובת השני. וממילא, אם אתה לא אוהב את הזולת אלא עושה עבורו חסד כמעשה טכני, הרי שלא עשית כראוי את המצווה.
בחסדי ה' זכינו שבימינו העולם מלא חסד, כיון שהקב"ה טבע באדם שאדם רוצה לעשות חסד. רוב בני אדם אוהבים להיטיב לשני ומיעוט אוהבים להרע. אך אם מתבוננים, אותם רוב בני אדם שרוצים להיטיב עם השני, לא כולם עושים זאת עם הכוונה הנ"ל של המחשבה על טובת השני, אלא מתוך אותו טבע והרגל, או כדי למלאת את המצפון ולהרגיש שהם עושים חסד.
ובאמת באופן זה כשהמטרה היא לא נטו לטובת השני, אין זה 'חסד' אמיתי, וכמו שכותב החזו"א באמונה וביטחון על אותו אדם שהזמין אורח לשבת אך התברר לו שכבר מישהו הקדימו ולקח אליו את אותו אורח, והיו בני ביתו עצובים כיוון שאהבו את האורחים, אך הוא אמר להם: וכי כל רצוני הוא שיהא לאורח כל צרכיו וסעודת שבת, ומה אכפת לי אם מקבל זאת ממני או מזולתי?
לכן ודאי שצריך להיזהר בכל מפעל ועשיית חסד, שלא רק שלא תהיה צרות עין, אלא לשמוח שיש עוד מישהו שעושה חסד! שאם לא כן, לא עושים את המצווה בצורה נכונה, ואז לא רק שחסר ב'אהבת חסד' אלא ייתכן שלא מקיימים כלל את החסד! משום שבחסד זה לא איזה הידור מצווה או מעלה במצווה שעושים אותה מתוך אהבה, אלא אם לא עושים את החסד מתוך 'אהבת חסד', הרי שחסר בעצם המהות!
הדברים הללו באים לידי ביטוי במעשים שבכל יום, בפרט בתקופתנו כשהחסד עבר למפעלים וארגונים וכדו', אדם צריך לבחון את עצמו האם הוא דווקא רוצה לעשות את החסד ולא שמישהו אחר יעשה אותו, או שהוא שמח שמישהו אחר עושה חסד במקומו. וכמה אנחנו צריכים להישמר ולהיזהר בזה, שנכון שאנחנו שמחים שזכינו בגמ"ח המרכזי לעשות חסד עם אלפים אלפים רבים, אבל אנחנו שמחים עם כל אחד שעושה עוד חסד ועושה זאת בצורה טובה ומשמח לדעת על עוד ועוד!
חז"ל מספרים לנו, ששם אמר לאברהם אבינו, שיצאו מן התיבה בזכות שהיו עוסקים שם בחסד כל היום וכל הלילה, 24 שעות ביממה, שלוש מאות שישים וחמישה ימים – כל הזמן הזה עסקו בחסד! וכששמע אברהם אבינו את התשובה הזאת מפי שם, עמד ולמד את היסוד הזה, שאם חסד הוא דבר עצום כל כך שאפשר בזכותו להינצל מהמבול ואחר כך לצאת מהגזירה של התיבה, אזי גם הוא מקבל על עצמו את הענין העצום הזה של חסד. כך הפך אברהם אבינו לעמוד החסד ולמייסד דרך החסד של כלל ישראל לדורותיהם.
ובאמת זה לא התחיל רק אצל אברהם ונח אלא כבר אצל אדם הראשון. 'עולם חסד יבנה' – העולם נברא בשביל חסד! אכן, חסד הוא דבר כל כך גדול שהעולם כולו נבנה בחסד.
כל אדם המצרף את ילדיו לגמ"ח המרכזי עליו לדעת, שמעבר לתועלת האישית שיש עבורו ועבור משפחתו, יש בכך זכות בלתי נתפסת של אלפי חסדים הנעשים בכספו במשך שנים רבות עם משפחות רבות, ודבר זה בוודאי יהיה לו לזכות ולהצלה גדולה וישועה בכל מה שצריך.
יזכנו ה' להידבק במידת החסד כראוי, מתוך שמחה ואהבת חסד אמיתית.
