הצצה למחלקת 'גביה' בגמ"ח המרכזי, העוסקת בפינות הפחות נעימות בחיי הגמ"ח: טיפול ברגישות הנדרשת מול סרבני תשלום למיניהם, ומתוך מטרה לשמור מכל משמר על כספי הגמ"ח ולאפשר לשאר התורמים לקבל את הלוואתם בזמן.
גם אנשים מסודרים עלולים למצוא את עצמם לפעמים בתקופות כלכליות לא קלות, כשהם מתקשים לפתע לעמוד בהתחייבויות הכספיות שלקחו.
במחלקת 'גביה' בגמ"ח המרכזי פוגשים את אותם אנשים מהעבר השני, מהתשלומים שחוזרים לפתע עם ההסבר המוכר: 'סירוב – היעדר כיסוי'.
כשזה קורה, הגמ"ח ניצב בפני אתגר: מחד, לשמור על כבודו של הלווה ולהתנהל מולו ברגישות הראויה, אך מאידך – לשמור מכל משמר על כספי הגמ"ח, כדי לאפשר ללווים נוספים לקבל את ההלוואה הממתינה להם במועד שנקבע.
בשורה התחתונה הגמ"ח לא מוותר על החוב. הוא יפעל בעדינות אך בנחישות, עד שהחוב יוחזר במלואו.
במחלקת גביה יש תהליך מובנה: טלפונים, מכתבים, התראות ועוד. לעיתים רחוקות כשאין ברירה ולאחר שנעשו כל הצעדים האפשריים, נאלץ הגמ"ח לפנות לערבים בדרישת תשלום. זוהי פעולה לא נעימה עבור כולם, ככלות הכל הערבים לרוב הם ידידים קרובים ובני משפחה, אך לא תמיד יש דרך אחרת.
כשזה קורה, בעל החוב נראה בדרך כלל מופתע למדי, אך ניתן לומר כי למעשה לאור ההתנהלות שלו עד כה זה היה צפוי וידוע, לאחר שכל הפניות וההתראות לא הועילו, לאחר שלמרות ההתחייבויות שנתן, בפועל הוא לא עשה דבר כדי להסדיר את החוב.
אין ספק, זהו מצב מאד לא נעים ולא קל בשביל החייב. למעשה, זהו משבר של ממש עבורו.
ישנו דפוס מוכר שחוזר על עצמו במקרים רבים, באותו שלב מכריע, רגע לפני שהגמ"ח פונה לערבים.
לא מעט אנשים כשמגיעים למבוי סתום ומבינים שאין ברירה אלא למצוא פתרון שנוח לשני הצדדים, הם מחליטים לפתע לנקוט בשיטת ה'בריחה'. הכי קל מבחינתם זה להתעלם, לא לענות לטלפונים, לא להגיב למכתבים, ובעצם להתנהל כבת יענה שסבורה שאם תטמון את הראש בחול לא יראו אותה.
מאיפה ההתנהגות הזו מגיעה?
אצל חלק מהאנשים זו כנראה תגובה ספונטנית שמגיעה ממצוקה אמיתית. אין להם את כוחות הנפש לנהל את המשבר הזמני בו הם נתונים כעת.
אצל אחרים זו אסטרטגיה של ממש, הם סבורים (בטעות) שהתעלמות מוחלטת איכשהו תעלים את הבעיה, הגמ"ח יתייאש ויוותרו להם על החוב.
כך או כך, זו טעות. זוהי דרך לא יעילה ולא רציונלית, שלמעשה רק מעמיקה את הבעיה. לטווח הקצר זה מקנה כביכול שקט מדומה, הם אולי חסכו שיחה לא נעימה, אך החוב נשאר, הגמ"ח אינו רשאי לוותר עליו, וההתמודדות איתו תהיה קשה יותר בהמשך, משום שהוא מקנה לצד השני את המרחב לפעול בכל הכלים שלרשותו.
אדם צריך לדעת, גם כשהוא במצב של משבר, שהתכנסות מתחת השמיכה החמימה לא תפתור את הבעיה. משבר צריך לנהל, גם אם זה קשה! ולא לתת לו להתגלגל ולתפוח [אגב, זו עצה לכל משבר וקושי].
כפי שפתחנו, מצב כזה של קושי זמני לעמוד בהתחייבויות, יכול לפגוש כמעט כל אדם. הדרך המומלצת במצב כזה היא – ליזום:
מי שנוהג כך, ראשית מראה אכפתיות ורצינות. הוא משדר לצד השני שהוא מנסה לנהל את המשבר שנוצר ולהגיע לפתרון ראוי, וממילא גם הצד השני יהיה יותר נכון לבוא לקראתו ככל הניתן.
אדם כזה רק מרוויח! הצד הנושה לא ימהר לנקוט בהליכים שאינם נעימים, שגם הוא מצידו לא שש להשתמש בהם, ואם כן מה לו להיכנס לזה אם גם כך החייב עומד כפי הנראה לסדר את חובו.
התנהלות כזו מועילה גם לטווח הארוך. אם חלילה, אותו חייב שהיה רציני במשברים הקודמים, התחייב לסדר את חובותיו ואכן עמד בהתחייבויותיו, נקלע למשבר נוסף ל"ע, גם כעת כשייתן התחייבות ויבטיח להסדיר את הבעיה, הצד השני יכבד וייתן אמון במילה ובהתחייבות שלו, משום שגם בפעמים הקודמות ראו אצלו שמילה זו מילה. הוא יצר אמון, ואמון זה כלי יקר וחשוב מאד שכדאי אסטרטגית לכל אדם לשמור ולטפח. כשאדם עומד מאחורי כל התחייבות וסיכום שנתן – הצד השני מפנים שיש כאן מישהו אמין ורציני ויהיה הרבה יותר קשוב לבוא לקראת אדם שכזה.
"לא תוכל להתעלם!" – את המשפט הזה אנחנו מכירים מפסוקי התורה הקדושה על אדם שרואה את אבידת חברו. אסור לנו להשים את עינינו כלא רואות ואוזנינו כלא שומעות כשאנו פוגשים בממון חברינו שיכול להיפסד ולהתעלם מלעזור לו, אדרבה אנו מצווים להציל את ממון חברינו, וזו מצוות "השבת אבידה".
ויש עוד "לא תוכל להתעלם". אל תתעלם מעצמך, ממצבך. אל תברח, זה לא יעזור!
זה אמנם לא הפשט בפסוק ואולי לא מצוה מפורשת בתורה, אבל מבחינה פרקטית, זה פשוט כדאי.
