מדוע הקב"ה יצר מצב כזה שבו לחלק מברואיו אין די מחסורם ואז ציווה את שאר בני האדם לפרנסם, וכי אין הוא יכול לפרנס את אותם עניים בצורה ישירה? טענה זו העלה טורנוסרופוס בפני רבי עקיבא.
"…וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע, אם אלוקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם, אמר לו – כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם" (ב"ב י.). לכאורה טענה טובה טען טורנוסרופוס, מדוע הקב"ה יצר מצב כזה שבו לחלק מברואיו אין די מחסורם ואז ציווה את שאר בני האדם לפרנסם, וכי אין הוא יכול לפרנס את אותם עניים בצורה ישירה?
מצוות רבות נצטווינו בענייני בין אדם לחברו. בהבנה פשוטה, הטעם למצוות אלו הוא הצורך שקיים אצל חבירו, אם עני הוא – לתת לו צדקה, ואם הוא חולה – לבקרו, וכן בדרך זו שאר מצוות גמילות חסדים. בדומה לכך, גם במצוות רבות אחרות, מצב מסוים גרם למצווה: כאשר יש לאדם בית וחלילה עלול הנופל ליפול מגגו – צריך לבנות מעקה, צמחו לו כלאיים בשדהו – צריך לעוקרם, וכן כיוצא בזה. וכך גם יש מקום לכאורה להבין את מצוות החסד – שטעמה מתחיל ונגמר בזה שיש צורך 'לפתור' את בעיית הקושי או הדלות של העני, וזה מה שמחייב אותנו לסייעו ולהחזיקו.
כך גם הבין טורנוסרופוס הרשע, ומכאן טענתו, אם הקב"ה חפץ בטובתם של עניים [ולכן ציווה אותנו עליהם] – שיפרנסם הוא…
תשובתו של רבי עקיבא היא בדיוק בנקודה הזו. ר"ע הופך את כל המחשבה ואומר לנו: דעו, כי נותן הצדקה ועושה החסד, הוא זה ש'נצרך' לה, שכן החסד הוא זה שמוביל אותו לעולם הבא. החסד הוא לא בשביל העניים!
במסכת אבות (א, ב) נאמר: "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים". הוי אומר, גמילות חסדים אינה רק 'צורך' שנולד ממצב מסוים, מצב שהיינו מעדיפים שלא היה. אדרבה – בשביל מציאותו וקיומו של עולם צריך שיהיה בו חסד! נכון, אותו אדם פרטי שנזקק – וודאי היינו רוצים שלא יהיה לו את הקושי שיש לו, ושלא יזדקק כלל לעזרתנו, אך הקב"ה יודע לסדר את עולמו ומסובב הדברים שמי שנגזר עליו יצטער, ומי שצריך להיות בעל חסד יושיעו, והוא מזמנם לפונדק אחד, משום שרק על ידי החסד יש קיום לעולם!
ואלו הם דברי רבי עקיבא, כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. אנחנו, לצורך שלמותנו, כדי להגיע לעולם הבא – חייבים את החסד.
ולפי זה נמשיך ונאמר, שהעניים והנזקקים עושים חסד עמנו, שהרי על ידם אנו זוכים. וכדברי רות לנעמי: "האיש אשר עשיתי עימו" ודרשו חז"ל: יותר ממה שעושה בעה"ב עם העני, עושה העני עם בעה"ב.
רק להסיר טעות, שלא נתבלבל חלילה ונחשוב בעשיית החסד רק על עצמנו – ונעשה אותה מתוך מטרה לזכות לעוה"ב. אדרבה, עיקרה של נתינת הצדקה ועשיית החסד – לעזור ולסייע לזולת, מהותה לחשוב על השני ולא על עצמנו. אך מאידך, צריך האדם לידע שחלק מהותי מבניינו הרוחני הינו היותו בעל חסד, וע"כ צריך לחפש ולרדוף אחר החסד.
בספר שמירת הלשון מביא מרבינו חיים ויטל, שצריך האדם להתאונן על יום שעבר עליו בלא תורה או בלא חסד. כן, גם אם לא פגש עני או נצרך, אבל הוא התעסק באותו יום רק עם עצמו, אז הוא עצמו חסר, כי צורתו של יהודי היא שלא עובר עליו יום בלי לדאוג לצרכיו של חברו.
זכינו בגמ"ח המרכזי, שכולנו – כל חברי הגמ"ח, הינם גומלי חסדים. התרומה הניתנת בכל חודש – אינה השקעה וכד', אלא היא תרומה ושותפות במצוות הלוואה. וכל אחד שותף בכל הסכומים העצומים שניתנים ע"י הגמ"ח, משום שרק ע"י רבים המשתתפים במצווה יש קיום למפעל כביר כזה.
גם אם המניע להצטרפות לגמ"ח היתה המחשבה על ההלוואה שיקבלו בעתיד הילדים, הרי הנותן סלע לצדקה ע"מ שיחיה בני הרי זה צדיק גמור [רק לזכור שהוא נותן לצדקה…], ובפרט שההלוואה העתידה ג"כ לא בשביל התורם עצמו, אלא לסמוך ולסייע את הילדים בהקמת ביתם – שגם זה חסד, ואדרבה, הקרוב קרוב קודם.
